יום שבת, 24 בספטמבר 2016

פירוק והבראה לאור דיני חדלות פירעון ' עו"ד נועם קוריס...

פירוק והבראה לאור דיני חדלות פירעון ' עו"ד נועם קוריס

ישנן שתי מגמות מנוגדות – אחת היא לשקם את החייב והשניה היא לשיא פרעון לנושים. אלו מגמות סותרות. כדי לשקם צריך להקל. כדי להשיא פרעון צריך לנסות לסחוט כמה שיותר. דין שמתיימר להגשים את שתי המטרות חייב למצוא נקודת איזון כלשהיא כי כל מטרה מושכת לכיוון שלה.
ראינו שכאשר ההליך הפש"ר מתנהל 3 שנים הכסף שמצטבר (מעבר לנכסים קיימים), ב68% מהמקרים, הוא מתחת ל5%. כלומר חלוף הזמן לא יצמיח משהו שלא קיים כבר עכשיו (אא"כ נכס הוברח וברור שצריך זמן מסוים כדי להתחקות אחר נכסים שהוברחו בתכנון מוקדם). ואז מתעורר הדיון העקרוני לאן צריך לנתב את ההליך – או שצריך להמשיך עוד את ההליך כדי לגבות עוד משהו, או שעדיף לחדול את המצב הזה אם לא יצא מזה כלום. ככל שחולפות יותר שנים תוחלת הגביה הולכת ופוחתת. הנתח העיקרי נגבה בהתחלה. גם כשבוחנים כמה בממוצע לאורך כל חיי התיק הצטבר והגיעו לתוצאה של כ50,000 אש"ח מתשלומים תקופתיים. המרצה אומר שבפרקטיקה בעולם העסקי יש תמריצים שונים, והבעיה שזה הופך למטרה עצמה ולא מרפים. אם גורם מסוים יזכה לבונוס לפי השאלה כמה גביה הביא, הרי שמחיקת חובות מתנגשת עם האינטרס של התגמול. אפילו אם לארגון לא יצא מזה הרבה. העובדים לא ימהרו לוותר כי זה יפגע בכיס האישי שלהם. יש גם כאלה שבאמת שוקלים אם מיצו את יכולת ההחזר של החייב או לא אבל זה עוד שיקול משמעותי ברקע. דבר נוסף שפגע בהליך הוא חוסר האחידות, האקראיות, בין ההליכים השונים. תלוי על מי נפלת – על נאמן חרוץ או לא. הבעיה שנאמן היה גובה שכר תקופתי גם אם השלים פעולות וגם אם לא. הכנ"ר הפכו זאת לרשימת מטלות ברורה יותר שניתן לפקח עליה ולראות אם הנאמן באמת ביצע את מטלותיו.
[בתגובה לשאלה: מהוצאה לפועל תמיד ניתן לעבור לפש"ר. זו כות של החייב. הבעיה הייתב שרבים לא היו מודעים לכך. התיקון לכך שיש סמכות לרשם ליידע את החייב בכך ואז התיק בהוצאה לפועל מוקפא. יש הבדל קריטי שבפש"ר יש הפטר. סטאטוס בהוצאה לפועל של חייב מוגבל אמצעים לא נותן זאת. הכניסו הוראת שעה של תיקים שמתנהלים למעלה מ5 שנים יוסמך רשם ההוצאה לפועל לתת הפטר לחייב מוגבל אמצעים מבלי החייב לפנות לבית משפט ולפתוח תיק פש"ר. זה נועד להתמודד עם מצב של עשרות אלפי תיקים שהיו תקועים בהוצל"פ ולא ידעו על האפשרות ללכת למסלול פש"ר ולקבל הפטר]
המצב הקיים בפש"ר – הליך ארוך-תשואה נמוכה; מרבית ההדיינויות המשפטיות – טכניות.
לפי התזכיר החדש ההליך יתנהל כך שמעבר לטיפול המהותי כמה זמן ההליכים יקחו, הצעת החוק קובעת גם במובן הארגוני שינוי בסמכות הדיונית למתן הפטר בשני היבטים: כל הליכי חדלות פרעון מתנהלים כיום במחוזי. בחקיקה החדשה לגבי חברות זה נשאר במחוזי. לגבי פש"ר הסמכות תעבור ל-3 גורמים אחרים: תיקים שיפתחו מכניסת החוק לתוקף של חייב בהיקף חוב של 150 אש"ח ומעלה – אצל הכונס הרשמי. אלה יהיו צוים מנהליים ולא שיפוטיים. הכנ"ר יחליף שם ויהיה הממונה על חדל"פ. זה כדי לפתוח את ההליך (מתן צו חדלות פרעון), בדיקת הבקשה, הכרעה בבקשות ביניים והכנת תוכנית שיקום (מי שעורך בדיקה כלכלית לחייב, מוגשות לו תביעות החוב והוא בודק אותן ומגיש דו"ח לכנ"ר הוא בעל התפקיד – הנאמן. הוא גם אחראי על יישום תוכנית השיקום לכשתתקבל). משם ההליך ימשיך בביהמ"ש שלום, אשר ידון בתוכנית השיקום, ידון בסוגיות קנייניות ויתן צו הפטר. מתחת ל-150 אש"ח הסמכות תהיה בהוצאה לפועל (רשות האכיפה והגביה).
דו"ח ועדת חריס: הרעיון היה לנסות לגבש דרך אחידה לתשלום לנושים. ברור שיש מחיה בסיסית ולא כל ההכנסה החודשית תלך לנושים. כיום בחוק (סעיף 111) יש נוסחה לא מוצלחת שהסכום לא יפחת מהסכום שפטור מעיקול ותפיסה לפי חוק הגנת השכר. ברור שצריך שק"ד לבהמ"ש, השאלה אם יש כלים שיסייעו לכולם. השאלה מהי רמת החיים הראויה לפושט רגל? איזה תלויים מעדיפים על פני נושים? מה היחס עם דיני מזונות, האם יש להתייחס רק להכנסות בפועל או למיצוי פוטנציאל השתכרות, מהו הסכום הבסיסי הדרוש לחייב למחייה, מהן אמות המידה הראויות לקביעת התשלום החודשי, האם מדברים רק על ההכנסה שלו או גם של בת הזוג. הדו"ח הוגש בנובמבר 2015. המסקנות היו שצריך לשאוף למצות פוטנציאל השתכרות. צריך לתת לחייבתמריצים לשם כך. ב-6 חודשים ראשונים התשלומים לפי הכנסה בפועל, אח"כ לפי פוטנציאל. אי הפיצוי יאריך את תקופת פשיטת הרגיל לחייב. התשלום מנותק לגמרי מהיקף החובות. עם זאת, התשלום מהווה 100% מההכנסה הפנויה. לא נשאר לחייב כסף מעבר לסכומים הנדרישם לו למחייה. השאלה כמה החייב מסוגל לשלם. הותרת סכום למחייה הולמת תוך התייחסות לסל הוצאות ולא להוצאות פרטניות. ייחוס הכנסות והוצאות ממשפחתיות בין בניה זוג המשתכרים. אם ההכנסה גבוהה מכושר ההשתכרות – גם לכך יש תמריץ כך שיוכל לשלם יותר ולקצר את תקופת הפש"ר. הועדות מיושמות בדרך של הנחיית כנ"ר, ועם מערכת תומכת החלטות לחישוב אומדנים (כושר השתכרות, הוצאות מחיה בכבוד, הכנסות בעין ממגורים בדירה בבעלות עצמית).
נעבור כעת לפירוק חברות.  יש הליך הבראה והליך פירוק. בהבראה מנסים לחלץ את העסק ולהמשיך את פעילותו. השאלה כמובן היא מתי כדאי ללכת להליך כזה. נקודה משמעותית שהתחדדה בשנים האחרונות היא כיצד נפתחים ההליכים הללו. ברוב המקרים המקרה לא נפתר מחוץ לכותלי בהמ"ש. השאלה מי מביא את המקרה לבהמ"ש ומתי. יש שתי חלופות כמובן – החייב או הנושה. כל אחד מהם יכול לבקש פירוק או הבראה. מטבע הדברים החייב – החברה – תעדיף הבראה והנושה פירוק. במיוחד אם מדובר בנושה מובטח. אלו האפשרויות הדומניננטיות. אצל חברות השלב של הגשת בקשת הפירוק היא כשלעצמה שנויה במחלוקת. דבר שאיננו בפש"ר.   מי רשאי לפתוח הבליך? סעיף 259 לפק' החברות – החברה, בעל מניות או נושה. אם מדובר בנושה עתידי שמועד פרעון חובו טרם הגיע – גם לו זכות עמידה א עליו להפקיד ערובה מסוימת. גם לנושהמ ותנה זכות עמידה (כמו ערב שיש לו זכות חזרה כלפיו החברה. הוא נושה פוטנציאלי לחברה אם יפרע לנושה העיקרי).
מה העילה לפתיחת הליך? סעיף 257 לפק' – החברה קיבלה החלטה להתפרק בבית משפט, החברה חדל"פ או שבהמ"ש סבור שמן הצדק והיושר שהחברה תפורק. העילה המרכזית והכמעט בלעדית בפרקטיקה היא כשהחברה בחדל"פ.
איך קובעים אם חברה חדלת פרעון? סעיף 258 מפרט מתי יש חזקת חדל"פ:
258. רואים חברה כחדלת-פרעון בהתקיים אחת מאלה:
(1)   נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה;
(2)   צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו;
(3)   הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה.

בתזכיר שינו את סכום חמשת השקלים לחוב של 25,000. הנושה מבקש סכום זה והחברה לא משלמת – נחשבת חדל"פ. צו הוצל"פ – גם מדבר על חובת תשלום ברורה שלא מבוצעת.
החלופה השלישית היא שונה. לוקחים את כלל ההתחייבויות של החברה. לא מדובר בחוב מסוים. יש כאן בחינה קולקטיבית. השאלה מה אמות המידה לקבוע שחברה לא תוכל לשלם את חובותיה. יש שאלה אם מדובר במבחן תזרימי או מאזני (ע"פ 173/75 מ"י נ' בן ציון – הפרשיה הפלילית הייתה של גניבה ומעילה כשנטען שמעל בכספי בנק והפקידו אותם במקום אחר. טען שלא גנב אלא היה מדובר בהעברה זמנית. כדי להפריך זאת התביעה הראתה שהקבוצה אליה נותבו הכספים היה חדלת פרעון ולצפות שהכספים יושבו זה לא רציני. צוין שם כי הקביעה שם רלוונטית לפירוק). נקבע שכל אחד מהמבחנים מספק. מאזני: משווים סך הנכסים מול סך ההתחייבויות ונראה אם התוצאה חיובית או שלילית. במציאות זה מורכב יותר. NAV  חיובי – שווי נכסי נקי – לוקחים את כלל הנכסים לאחר התחייבויות ואם הNAV  חיובי איני חדל פרעון מבחינה מאזנית. יש כאן הרבה משתני עם שק"ד ולבצע זאת זו מלאכה מורכבת ולא מדויקת. יש כאן המון הערכות שווי. לכאורה התחייבות זה דבר ברור. מה עם התחייבות מותנת – החברה חתמה ערבות לטובת ערבות אחרת. לפי איזה שווי נשקל? לפי מקדם התסברות מסוים שיגבו ממני, או לפי הסכום המלא? ומה מקדם ההסתברות? אם הוגשה תביעה מסוימת – איך נעריך זאת? גם בצד הנכסים אפשר לפי שווי שוק אם נעמידו למכירה. יש צורך בהיוון תזרים מזומנים (DCF) – אם יש נכס מקרקעין השווי הוא בעיקר לפי הכספים שהוא מביא לי אם אשכיר אותו. זה השווי האמיתי. גם שום דבר לא ודאי. הכל הערכות כמה שכירות תקבל. כשאתה רוצה להוון השאלה כמה שנים קדימה תחשב וגם לפי איזו ריבית תהוון.
תזרימי: הרי לא הכל עומד לפרעון בבת אחת וכרגע יש נושים שמועד הפרעון הגיע ולא משלמים להם. זה מהבחן התזרימי – האם תזרים המזומנים מאפשר לחברה לעמוד בהתחייבויותיה בשוטף. לנושה שהגיע מועד פרעונו הכי קל להגיש בקשת פירוק בנימוק של חוב שלא שולם בלי להכינס למבחן התזרימי/מאזני. זה מסלול שגם אפשרי שעצם החוב לגביו איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים. אם יש מח' על שיעור החוב זה משהו אחר. אם המחלוקת אם למשל אם חוזה הופר ומגיעים פיצויים – כאן לא ניתן להגיש בקשת פירוק במקום לבדוק בתביעה רגילה את החוב עצמו.
כדוגמה – נושים חוששים שאי.די.בי. פיתוח חדל"פ. המרצה מביא את תגובת החברה שעצם הגשת הבקשה יגרום נזק עצום. פוגעת ביכולתה לגייס אשראי, פוגעת בשווי הנכסים שמנסה למכור, גורמת לנושים נוספים לפעול במקום להגיע איתם להבנות, עוצר מהלכים עסקיים שונים. לכן בדר"כ רוצים דיון בהול כדי לצמצם נזקים.
הליכי הבראה בעקרון מוגשים ע"י החברה אבל לא בהכרח. גם נושה יכול. בהבראה אין עילה מוגדרת שרק בהתקיימה ניתן לדרוש הבראה. סעיף 350 לחוק החברות שותק בעניין. בהצעת החוק החדשה סעיף 7(א)(1) קובע תאגיד רשאי להגיש בקשה או כי הוא נמצא בחדל"פ או כדי למנוע את חדלות פרעונו.

יש לשין לב שבהצעה החדשה יש משפך אחיד בלי הבחנה בין הבראה לפירוק. הבקשה היא לצו פתיחת הליכים. הליך חדל"פ. לעיתוי פתיחת ההליכים יש סיכון. כמו לתת תרופות למישהו בריא. פתיחה מוקדמת תפגע בערך החברה ותאיץ את חדלות הפרעון. פתיחה מאוחרת מקטינה את סיכויי ההבראה ובנתיים ערך החברה יפחת עוד יותר. למה שתהיה פתיחה מאוחרת? הנהלה מפחדת לאבד שליטה, אופטימיות שווא, פחד מאובדן ערך (מפרשים את עצם הפניה לבהמ"ש ככשל של החברה בעולם העסקי). 

על דיני חדלות פירעון / עו"ד נועם קוריס

דיני חדלות פירעון / עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona

ש שני שחקנים בסיסיים: חייב ונושה. בעולם האמיתי לרוב יש מספר נושים. הקושי העיקרי הוא חוסר היכולת לשלם, ופחות מחלוקת על שיעור החוב והאם יש בכלל יחסי חייב-נושה. כמובן שגם הנושים יריבים אחד של השני. יש גם צורך לזהות את האינטרסים שביסוד היריבויות. הזכות המשפטית היא הכסות הרשמית. אם נמפה טוב יותר את האינטרסים נוכל להשיג פשרה טובה יותר, פתרון טוב יותר. הזכות לפרעון של הנושים גם היא בדר"כ בזמנים שונים. אחד זכאי להיפרע כעת ורוצה כעת. אחר מוכן לחכות שנה. השאלה גם מה האינטרסים של החייב שמתחשבים בהם. האם נאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. אם זו חברה – האם ראוי להקל במשהו לצורך שימור העסק ומניעת התמוטטותו הסופית. המרצה מביא כדוגמא את בי"ח הדסה שמעניק שירותי רפואה לאזור ירושלים, או חברות גדולות שאלפי משפחות מתפרנסות מהן. לפעמים המחשבה איננה רק איך לחלק את העוגה, אלא גם איך ניתן להגדיל אותה.
מבחינת התיאוריה הכלכלית של המשפט, המוצר המרכזי שזורם בין הצדדים הוא כסף שניתן באשראי. הלוואות. המציאות מוכיחה לנו שפעילות מבוססת אשראי מגידלה את העושר העולמי.
למה מסוכן להשאיר את הסיטואציה לנושים עצמם? בין נושים יש דילמת אסיר. נגיד שיש שני נושים, לכל אחד חוב של 4000:

לנקוט פעולה מיידית למימוש
לחכות ולפעול בצורה קולקטיבית
לנקוט פעולה מיידית למימוש
1500,1500
0,4000
לחכות ולפעול בצורה קולקטיבית
4000,0
2500,2500

אם אחד גובה והשני מחכה – אחד יקבל הכל והשני כלום. מהחשש שכל אחד יגבה באופן מיידי שניהם יפעלו מייד., למרות שאם היו מתאפקים היו מקבלים יותר. איך ה4000 יהפכו רק ל3000? כל הדיונות והמאבקים יפחיתו את הכסף הקיים. לכן צריך התערבות של החוק, כדי לאפשר השאת הערך בפעולה קולקטיבית. נמכור את העסק כעסק חי, נמנע מרוץ גבייה שיפחית את הערך ועלויות של הליכי גבייה מקבילים. נפחית גם עלויות פיקוח.

הגישה החברתית: יעילות כלכלית איננה המטרה היחידה. התערבות תבטיח חלוקה הוגנת של נכסי החייב, הבטחת תעסוקה (לא פשוט להגיד שמי שיפוטר ימצא עבודה), צמצום הנטל על הקופה הציבורית, דאגה ללקוחות ולספקים. מניעת אפקט דומינו. ישנה עדיפות לשימור החברה והבראתה. ביטוי למגמה זו והעדפתה מצוי ברע"א 8797/08 אי.סי.אי. ייעוץ והכוונה בע"מ ואח' נ' שרון פאוור: " בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מגמה לפיה כאשר ניתן להמנע מפירוק, ולפנות למסלול של שיקום – מסלול זה עדיף, שכן הוא מביא לשיפור הרווחה המצרפית הכללית, במיוחד בתקופות של משבר כלכלי." גישה זו גם מצאה ביטוי בתזכיר החוק החדש הקובע את מטרת החוק ולא שם כמטרה רק להשיא את שיעור החוב שיפרע לנושים:
1.                
חוק זה בא להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד הנמצא או עלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה -


(1)             להביא במידת האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב;


(2)             להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים;


(3)             לקיים הליכים השומרים על כבודו של חייב שהוא יחיד ולקדם את שילובו מחדש במרקם החיים הכלכליים.

הביקורת על גישה זו: האם כל הבראה היא יעילה? מהי הבראה יעילה? מדוע על הנושים "לשלם את החשבון"? האם לבית המשפט הכלים להכריע בשאלות אלו?

כדי לדבר על התחום הזה צריך להכיר מינוח בסיסי. יש להבהיר מה המשמעות של הביטוי: "פירוק", מהי "הבראת חברה"? כמו כן, יש להבהיר מהי המסגרת המשפטית שעליה התחום מתבסס – מהם מקורות החקיקה? מה היחס בין חקיקה לפסיקה? באיזה סטאטוס של חקיקה אנחנו נמצאים? וכו'...

סקירת רקע של חקיקה בתחום – המסגרת המשפטית:
מדובר במסגרת שהיא מסגרת מאוד מיושנת. בשונה מתחומי משפט שונים בישראל שברבות השנים זכו לחקיקה עדכנית יחסית ומודרנית שמתמודדת עם אתגרי הקידמה ועם אתגרי השעה בצורה ראויה, הבסיס הכללי של התחום הזה נותר עד לעצם היום הזה בסיס מנדטורי. כלומר, כמו בתחומי משפט אחרים אנחנו עוסקים בקרקע שנחרשה עבורנו בימי המנדט בשני דברי חקיקה מרכזיים:
1.       פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם 1980 – הבסיס שלה נחקק בשנת 1936.
2.       פקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-1983 – הבסיס שלה נחקק בשנת 1929.

ישנו אדן שלישי שדיני פירוקים וחברות נשענים עליהם היום מלבד שני החוקים לעיל והוא – חוק החברות התשנ"ט - 1999 – בתוכו ישנם סעיפים שעוסקים בעיקר בחלק של הבראת חברות.

פקודת פשיטת הרגל, על פניו, עוסקת בקשיים הכלכליים, בעיית חובות של אדם בשר ודם (להבדיל מחברה) אם וכאשר הוא נקלע למשבר של חובות אז מסלול משפטי להתמודד עם היריבות בינו לבין הנושים שלו הוא הליך של פשיטת רגל והפקודה היא דבר החקיקה שמסדיר את כל ההתנהלות של ההליך הזה, הן בהיבטים הדיוניים שלו והן בנקודות המהותיות בבחינת הזכויות המהותיות בין החייב לנושה.
נרחיב על הפקודה כאשר היא תשתלב בתוך החברות.
פעמים רבות מזכירים גם את מערכת ההוצאה לפועל. מערכת ההוצאה לפועל מטרתה גביית חובות. מדובר בהליך אינדיבידואלי. פש"ר לעומת זאת היא הליך קולקטיבי. ישנם בעלי תפקידים – הקניית הנכסים לנאמן. ישנה חלוקת נכסים לפי דין קדימה וישנו הפטר בסופו של יום. המטרה רחבה בהרבה: כינוס נכסי החייב וחלוקתם בדרך יעילה ושוויונית + מתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש. בעבר היה קשה להיכנס להליכי פש"ר. תיקון משמעותי בשנת 76' הקשה על הכניסה להליך כי יש לבחון תועלת לנושים. העליון פירושו תנאי זה באופן מצמצם - שאם אין תועלת לנושים אין טעם לנהל הליכי פש"ר. באותו זמן היה מקובל גם לאסור חייבים בהוצאה לפועל. בתחילת שנות ה-90 ניתן בג"ץ פרח שם צומצמה סנקציה זו באופן משמעותי. ב-94' בתיקון לחוק ההוצאה לפועל הוסיפו פרק של חייב מוגבל באמצעים. למעשה מדובר בחייב חדל פרעון. לגבי חייב כזה נוקטים באיחוד תיקים.
במקביל ב-96' תיקון מס' 3 לפש"ר הוסיף את סעיף 18ה המאפשר לתת הפטר. לצאת בלי החובות. מאפשרים להתחיל דף חדש. כיוון הפוך לחלוטין. מה היחס לחייב מוגבל? לדעת המרצה חייב מוגבל באמצעים התייתר. במסלול של הוצל"פ אין שחרור מחובות, רק בפש"ר. ב09' תוקן חוק ההוצל"פ והוסמכו ליידע את החייב באפשרותו לקבל הפטר כי היה פער מאוד גדול במציאות בשטח שפטור לא הכירו את האפשרות להפטר.
צו כינוס מתחיל את ההליך השיפוט. לאחר מכן יש דיון שבו מוחלט האם להכריז על החייב כפושט רגל. שלב ההכרזה. בין הגשת הבקשה לבין ההכרזה מגישים תביעות חוב. נאמן בודק את תביעות החוב. מה קורא אחרי הדיון? לא ברור. המרצה מדבר על רפורמה שעשו בהליכים – היה כשל בכל הנוגע לבדיקת תביעות החוב וזה המתין, גם שנים. נאמנים לא בדקו כי לא קבלו כסף. הנושים לא קבלו כלום. החייב נשאר עם סימן שאלה מעל לראשו. אין גם צבירת ריביות תוך כדי ההליך. לכן ניסו לתחום את ההליך – דין והכרעה אחרי 18 חודש ועוד כ-3 שנים ליישום תוכנית הפרעון ולאחר מכן הפטר. כרגע ההגעה להפטר היא אקראית. לפי התוכנית החדשה נותנים אור בקצה המנהרה וכך יש תמריץ לפעול כדי להגיע ליעד. אם אין תקווה – החייב הופך לאדיש.
הרבה גורמים התנגדו ובראשם איגוד הבנקים. אמרו שזה יהיה גן עדן לחייבים והם ישתחררו אח"כ ע"י הפטר.

המרצה מציין שכיום בשלוש השנים הראשונות, ב68% מהמקרים נצבר רק עד 5% מסך החובות. מזה ירד שכר בעלי התפקידים, נושים מובטחים ולא ישאר כמעט כלום. אחרי 3 שנים נוספות נצברים בממוצע כ-50,000 ש"ח. כלומר אין תוחלת כלכלית בלהשאיר את התיק פתוח ולכן לדעת המרצה יש מקור בהפטר. לדעת המרצה מדובר בנקמה נטו. אף אחד לא ירצה לנצל זאת ולהיות 3 שנים במשטר פיקוח של בית משפט, בלי כרטיס אשראי ובלי יכולת לצאת מהארץ. לדעת המרצה אין שוב הרתעה בהליכים מתמשכים אלא נקמה נטו בלי שום תועלת כלכלית. 79% מהתיקים הם של מליון ש"ח ומעלה. 20% מהחייבים מחזיקים ב80% מהסכומים. בשנה כ-17,000 תיקים פש"ר שנפתחים. סך החובות כולם לדעת המרצה שווה ל2.5 הסדרי חוב של החברות הגדולות. לדעת המרצה זה לא פרופורציונאלי. מוותרים לחברות על מליארדים ואז לא מוותרים לחייב הקטן על עשור אלפים.