יום שבת, 27 בנובמבר 2010

חוות הדעת שלנו: יהונתן קלינגר וחברו פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי

בית המשפט: צו למניעת ניצול לרעה של חופש הביטוי

בית המשפט קבע: לבקשת עורכי דין נועם קוריס ושות' ניתן צו הטרדה מאיימת נגד מטרידן ונאסר עליו לשלוח דואר אלקטרוני, למשך 6 חודשים.

בהחלטה שהותרה לפרסום בימים אלו, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) במסגרת תיק הטרדה מאיימת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח'  (ה"ט 30520-09-10), נקבע, כי התנהגותו של המטריד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד חמישה מבקשים לפחות, שפנו לאור המעשים לקבלת צו הגנה מבית המשפט.

בית המשפט ביקר את ההטרדות שביצעו בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשיםואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

ההטרדות החוזרות , כנגד צוות משרד עורכי הדין ובני משפחותיהם החלו, לאור הסתה לכאורה שננקטה על ידי באי כוח המטריד, שטענו בפורמים שונים כי עו"ד החולק על דעתם בקשר לחוק הספאם עובר על החוק, למרות דעותיהם של מומחי משפט ועורכי דין (ונכון להיום גם בתי משפט שונים), שדווקא תמכו בפרשנות שניתנה על ידי המבקשים לחוק הספאם.

צו ההטרדה המאיימת, ניתן למרות  התעקשותו התמוהה שלעו"ד יהונתן קלינגר בא כוח המטריד, שניסו לטעון במרץ כאילו אין פסול בנקיטת מעשים שיש בהם פגיעה בקטינים, עד כדי שסירב לגבולות שנועדו למנוע ניצול לרעה, של חופש הביטוי.

בעקבות צו ההטרדה המאיימת הועלתה אף ביקורת, על עו"ד קלינגרעוד דרש מהטעמים ששמר עימו, להעדיף הטרדות הפוגעות בבני המשפחות של קציני בית המשפט, על פני פעולות משפטיות חוקיות, שהיה יכול לנקוט לכאורה לשיטתו, על פי דין.

בית המשפט עוד התריע בנושא, כי גם פרסומים שאינם מהווים הטרדה מאיימת אינם בהכרח ראויים והסביר שגם אלו "יכלו להיעשות בדרך אחרת".

בשל אופיו המיוחד של הליך צו ההטרדה המאיימת, בית המשפט לא נכנס לדקויות בדיקת אי אמיתות הפירסומים במקרה הפרטיקולארי שהובא בפניו, אך בכל מקרה יאמר שהרשת חברתית פייסבוק החליטה ממילא להסיר את הפרסומים ולהזהיר את מקימי הקבוצה, כיוון שממילא מעשיו היו פסולים גם פייסבוק.

בית המשפט נתן גם, צו למניעת הטרדה מאיימת שאוסר על המטריד לפנות אל המבקשים באמצעות המייל והטלפון, וכן קבע שלפחות חלק מפרסומיו מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי.

"לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' באמצעות המייל או הטלפון ממילא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי ולא קיבל את הטענה שזו היא מטרת המטריד.

הצד המכוער של חופש הביטוי

הצד המכוער של חופש הביטוי, לדעתנו: יהונתן קלינגר וחברו ערן ורד  פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי
ניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, למרות שתירץ זאת בחופש הביטוי.
חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).
אף על פי כן, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.
באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.
בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:
 "לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

כבוד הנשיא ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

יום שני, 22 בנובמבר 2010

הכשרת הישוב בעתירה לפסילת שופט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  7678/10

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערת:
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבים:
1. עזבון המנוח נור אלדין עדנאן ז"ל

2. עדנאן מוחמד עואד

3. כאמלה יוסף עואד

4. מוסא חיג'אזי

5. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

6. ח'ליל המאם
                                   
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה
(השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא) מיום 10.10.2010,
בת.א. 1384-03-09, שלא  לפסול  עצמו מלהמשיך
ולדון בעניינה של המערערת
                                   
בשם המערערת:              עו"ד אלישע אטיאס



ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא), מיום 10.10.2010 בת.א. 1384-03-09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת.

1.      המשיבים הגישו תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפטר קטין, לאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד הנהג שנחשד כי פגע בקטין, מחוסר ראיות. המשיבים תבעו הן את הנהג החשוד והן את המערערת, אשר לפי הטענה ביטחה את רכבו במועד האירוע. כן צורפו קרנית ובעל הרכב הנחשד כפוגע. התיק נקבע להוכחות.

2.      במהלך דיון ההוכחות מיום 21.09.2010, בטרם נשמעו כל העדים ובטרם הוגשו הסיכומים, העמיד בית המשפט המלצה בפני הצדדים. בתום ההפסקה שנועדה להתייעצות סירבה המערערת לקבל את ההמלצה ועמדה על סיום ההוכחות והגשת סיכומים בתביעה לפני ההכרעה. באת-כח המערערת ציינה לפרוטוקול כי בית המשפט שנתן המלצתו "איים" שיטיל הוצאות אם לא תתקבל. לאחר שהסתיימו העדויות ונשמעו סיכומים בעל- פה, החליט בית המשפט כי הוכח בסבירות הנדרשת שהרכב מסוג טרנזיט בו נהג המשיב 4 הוא זה שפגע בקטין המנוח ולכן על המערערת, אשר ביטחה את רכבו, לשאת בנטל הפיצויים שיש לשלם לעיזבון הקטין המנוח. בית המשפט ציין כי במהלך הדיון העמיד את באת-כח המערערת על כך שעומד בפניה סיכון בעל משקל לכך שיקבע כי רכב הטרנזיט הוא שגרם למות הקטין בתאונה, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אולם הצעתו לא התקבלה. התיק נקבע להמשך בנוגע לשאלת רישיון הנהיגה והכיסוי הביטוחי של הנהג הפוגע, והמערערת חויבה בהוצאות.

3.      המערערת הגישה בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בתביעה נוכח המלצתו במהלך הדיון, שהיתה בה, כדבריה, משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר את המשך המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטה מיום 10.10.2010 כתב בית המשפט כי התרשם מן העדויות ששמע עד למתן ההמלצה כי הכף נוטה לחובת המערערת, ולכן ראה לנכון להעמיד את באת-כוחה על כך שהסיכון כי יקבעו ממצאים לחובת מרשתה הוא סיכון ממשי. אז הציע כי תנסה לקבל את הסכמת מרשתה להכרה באחריות כשלאחר מכן יפנה אל שאר בעלי הדין ויקבל את הסכמתם לכך שלא יוטלו הוצאות. בית המשפט הוסיף כי לאחר סירוב המערערת להמלצה, החלה באת-כוחה לטעון כלפי בית המשפט בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית, ולכן לא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה. השופט התנצל בפני באת-כח המערערת על כך. יחד עם זאת קבע כי פנייתו אל בעל דין במטרה להעמידו על סיכון כי ייקבעו דברים לחובתו, תוך ניסיון לקבל הסכמה לתוצאה מסוימת שלא היה בה כדי להכריע סופית באשר להטלת נטל הפיצויים, היא פניה לגיטימית, מקובלת, תוך פתיחות של בית המשפט להשתכנע אחרת. השופט הוסיף כי אפילו נאמרו דבריו בחריפות ובביקורתיות, אין בהם כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים כי לא היתה בו פתיחות לקבוע אחרת ממה שסבר על פני הדברים. לכן דחה את הבקשה ומכאן הערעור שלפניי.

4.      המערערת טוענת כי הקצבת עשר דקות בלבד כדי להתייעץ עם מרשתה בנוגע להמלצת בית המשפט היתה מעטה בנסיבות העניין. לאחר ההפסקה, נאלצה באת-כוחה לסרב להמלצה וביקשה כי יירשם שבית המשפט הפעיל עליה לחץ כבד להסכים עם עמדתו, שאחרת יטיל על מרשתה הוצאות כבדות וכן לציין את מועד העלאת ההמלצה. לטענתה, בית המשפט סירב לרשום את מרבית דבריה, צעק עליה, גער בה ולא איפשר לה להמשיך לטעון. המערערת מוסיפה כי לאחר שנשמעו כל העדים והצדדים סיכמו בעל-פה (למרות שבאת-כוחה ביקשה כי יוגשו סיכומים בכתב), הכתיב בית המשפט לפרוטוקול את המשפט לפיו העלה הצעה לבאת-כח המערערת, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אך הצעתו לא התקבלה. לטענת המערערת, כבר בשלב זה היה ברור כי בית המשפט גיבש את עמדתו, והראיה היא כי החליט בעניין האחריות לתאונה בדיוק כפי "הצעתו" המוקדמת. לדעת המערערת נסיבות האירוע אינן נופלות בגדר אמירה ביקורתית גרידא, אלא בגיבוש עמדה סופית בטרם שמיעת כל העדים ובטרם שמיעת הסיכומים, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. לטענתה, אין מדובר בהצעת פשרה מקובלת, אלא בהפעלת לחץ כבד על צד לקבלת את המלצת בית המשפט תוך איום בהשתת הוצאות אם ההצעה לא תתקבל. ההחלטה בעניין האחריות ניתנה מייד לאחר שהצדדים סיכמו בעל-פה ומכאן ניתן ללמוד, לדעתה, כי בית המשפט לא היה "פתוח" לאפשרות שישתכנע אחרת מכפי שפסק בפועל ובאופן מיידי לאחר מתן המלצתו. המערערת מוסיפה כי לא היה מקום לפסוק נגדה הוצאות בסכום כה גבוה, ובוודאי לא נגד קרנית שצורפה לתביעה על ידי התובע. נוכח התנהלות בית המשפט, אשר לדעתה, אינה מקובלת, סבורה המערערת כי לא תקבל את יומה באופן אובייקטיבי, ומבקשת לבטל את החלטתו של בית המשפט ולהורות על פסילתו מלהמשיך ולדון בתיק.

5.      דין הערעור להידחות. ככלל אין פסול שופט בשל הצעה להשגת פשרה, וכבר נפסק פעמים רבות כי עצם פעילותו של בית המשפט בנסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה במשפט אזרחי איננו מהווה עילת פסלות (ע"א 5950/09 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' המרכז הרפואי לילדים-מרחב בילינסון (לא פורסם, 19.8.2009)). זאת, גם כאשר ההצעה מועלית בשלב פרשת ההוכחות (ע"א 7362/03 בן חיים נ' משה ניסים (לא פורסם, 31.10.2003)). יחד עם זאת, עילת פסלות תקום באותם המקרים בהם יש בהתערבות ומעורבות בית המשפט בהליך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, כאשר שופט איים בהטלת הוצאות גבוהות או הפעיל לחץ מוגזם וחריג על בעל דין לקבל את הצעתו (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 179 (2006)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי המלצת בית המשפט חרגה מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית, בהתאם לשלב בו נמצא ההליך, נראה כי מדובר בדברים שנאמרו לשם ייעול הדיון במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט לסייע לצדדים להגיע לידי הסכמה וסיום המחלוקת, ומתוך רצון לחסוך בהוצאות ובזמן שיפוטי. לפיכך, דברים אלה אינם עולים כדי חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט (השווה: ע"א 2877/08 נ.מ.ס.ר. מסחר ושירותים בע"מ נ' מוסך איציק יהוד (1988) בע"מ (לא פורסם, 13.8.2008)). בהקשר זה, הערת בית המשפט בעניין גובה ההוצאות בהן עשויה לשאת המערערת אם לא תתקבל המלצתו, לא היו בגדר "איום", אלא הערכה לכאורית של גובה ההוצאות העשויות להיפסק בהליך בהיקף של התביעה הנדונה. מכל מקום, גובה ההוצאות שהושת בפועל אינו עילה לפסילת שופט.

6.      אשר לטענה בדבר התבטאות בית המשפט לאחר הסירוב לקבלת המלצתו. כבר נפסק לא אחת כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. שופט יפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. עילת פסלות תתקיים רק אם חרגו דברי בית המשפט מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית גרידא ועלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט, עד כדי הפיכת ההליך ל"משחק מכור". במקרה דנן, כפי שכתב בית המשפט, המלצתו הועלתה כדי לאפשר חסכון בהוצאות ובזמן שיפוטי. בית המשפט התנצל בפני באת-כח המערערת על שלא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה, בנסיבות בהן טענה היא "בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית". נראה כי יפה עשה בית המשפט בכך שראה להתנצל, שכן הכלל הוא כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. מאחר ופעל כאמור, ניתן היה, לדעתי, להסתפק בדברים אלה ולא לנסות ולהביא לפסילת השופט (ע"א 6225/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 28.10.2008)). מעבר לנדרש יוער כי איני רואה להידרש להשגות המערערת לגבי תוכן החלטות בית המשפט, לרבות בשאלת השתת ההוצאות, ואת אלה יש להפנות לערכאת הערעור המתאימה.

         על יסוד כל האמור, הערעור נדחה בלא צו להוצאות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).


     ה נ ש י א ה


יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

מהו ניצול לרעה של חופש הביטוי

בהחלטה ממנה הוסר איסור הפרסום לאחרונה, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) כי יש לתת צו למניעת הטרדה מאיימת במסגרת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד (ה"ט 30520-09-10).

נקבע, כי התנהגותו של ערן ורד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד קציני בית המשפט וכנגד הצוות המנהלי.

בית המשפט ביקר גם את ההטרדות שביצע ורד בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשים ואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

נזכיר שאת ההטרדות המאיימות של ערן ורד, כנגד צוות משרד קציני בית המשפט ובני משפחותיהם החל, לאור סברתו של ערן ורד, שאין לחסום את תופעת הספאם בפייסבוק למרות דעתם של מומחי משפט ועורכי דין שונים, בהתאם לפרשנות שניתנה לחוק.
,
ורד סירב גם לקבל את העובדה, שעל אף המחלוקת שפרצה בין עורכי דין ומשפטנים לגבי פרשנות חוק דואר הזבל, עדיין ברור שפעולות משרד עורכי הדין, נעשו כדין, אף לדעתו של עורך הדין של ורד, עו"ד שנראה שאינו מכבד בעצמו את גבולות חופש הביטוי- עורך דין  יהונתן קלינגר.

עוד נקבע לעניין ערן ורד, כי: "לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין באמצעות המייל או הטלפון ממילא לא נועדו עבור ורד, אלא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי

יום שני, 15 בנובמבר 2010

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

דואר זבל לאינבוקס של הפייסבוק

כותב המאמר, עורך דין נועם קוריס, מייסד משרד נ. קוריס ושות' עורכי דין

תופעת הספאם והניצול לרעה בפייסבוק
האכיפה התקדימית על איסור משלוח הודעות פרסומיות ברשת הפייסבוק העלתה שיח ציבורי מעניין על סמכויות מדינת ישראל לחוקק ולאכוף את האסור והמותר בנעשה ברשת האינטרנט, בשטחי ריבונותה.
תקדימי האכיפה האזרחית העלו בשיח הציבורי באינטרנט שאלות על מערכת היחסים הרצויה בין ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 40), התשס"ח -2008, שחוקק בישראל ונכנס לתוקפו ביום 01.12.2008. לבין הוראות אתרי אינטרנט, דוגמת הפייסבוק שבבעלותו של מר מארק צוקרברג.
כך למשל, עלתה באמצעי התקשורת טענה לפיה הצטרפות לרשת הפייסבוק עצמה, מאפשרת מבחינה משפטית, לכל 500,000,000 הגולשים בה לשלוח ללא הבחנה וללא הגבלה לכל גולש אחר היישר אל תיבת הדואר, של כל שאר הגולשים, פרסומיים ללא פיקוח, ככל העולה על דעתו ובין היתר לרכישת כל מוצר או שירות, תוך ויתור על הכללים שנקבעו בנושא, בישראל.
לפי אותה השיטה, אין למעשה משמעות לחקיקה הישראלית האוסרת פרסומי תועבה, הסתה, הימורים, זכויות יוצרים או לשון הרע, ככל שבעלי רשת חברתית דוגמת צוקרברג יחליט (באופן תיאורטי) לפרסמם או לפעול בניגוד אליהם, באמצעות כל תיבות הדואר האלקטרוני ברשת.
אומנם, ס' 30(א) לעיל טרם נדון בישראל בערכאות הקובעות תקדימים, אך בית המשפט כבר קבע, כי אדם רשאי להצטרף לקבוצה ובכל זאת לעמוד על כך שלא יקבל ממנה דברי פרסומת ולמשל בתק 36975/10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב (תביעות קטנות - תל-אביב-יפו, רונן אילן).
פסיקה זו גם קובעת למעשה, ששולח ההודעה אינו חייב להיות גוף מסחרי ודי בכך שההודעה עצמה הנה בעלת אופי מסחרי.
לא מיותר לציין גם, שחוזה הפייסבוק האחיד לא יכול להוות חוזה מחייב, שכן ממילא לא עבר את מבחני הפיקוח וההגנה על הציבור בישראל, כפי שמחייב חוק החוזים האחידים.

האינטרס הציבורי בישראל
איגוד האינטרנט בישראל, כמו גם עורכי דין ומומחים, גורסים שבתי המשפט ימשיכו במגמה שהחלה לאכיפת איסור משלוח דואר הזבל, ויקבעו שגם במסגרת האינטרנט בכלל לרבות ברשת הפייסבוק, יש לשמור על המסגרת הנורמטיבית של  החוק ועל דרישת פעולת הסכמה אקטיבית (OPT-IN), שאינה מתמלאת למשל ברשימות התפוצה הרחבות בפייסבוק במסגרת קבוצות מסוג "אירוע" או "EVENT" אליהן יכול המפרסם או כל צד שלישי, לצרף כל גולש ללא ידיעתו ובוודאי שללא הסכמתו, כך שמבחינה טכנית יוכל כל מנהל בקבוצה לשלוח מיליוני הצעות רכישה טורדניות לכל מי שצורף לרשימת התפוצה, בניגוד לרצון ציבור הנמענים ובניגוד להכרעת הכנסת בנושא, כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה הישראלית.
לדעתנו, אין הוראות הפייסבוק יכולות לגבור על האינטרס הציבורי הפרטיקולארי של מדינת ישראל ואין בהוראות הפייסבוק בכדי לאפשר לשלוח הודעות פרסומיות או כל הודעה אחרת הנוגדות את החוק הישראלי.

ראינו, שבלוגרים רבים, כמו גם עורכי דין מתחום האינטרנט אוחזים בדעות דומות ביחס לצורך בחסימת הספאמרים ברשתות החברתיות והשימוש שנעשה לרעה בהפצת ספאמים והפרעות אחרות ברשתות החברתיות.

אפילו הצטרפות אקטיבית לקבוצה שהוקמה בפייסבוק לקידום מכירות של מוצר או שירות מסוימים אינם מהווים הסכמה גורפת לקבל דברי פרסומת אחרים מאותה הקבוצה וספק אם הצטרפות לקבוצת תמיכת סטודנטים בעובדות ניקיון, תוכל להוות הסכמה לעניין החוק, לקבלת חומר פרסומי והצעה לרכישת מוצרי אלקטרוניקה או השתתפות בסדנא בתשלום, מאת מי מבעלי העניין שבין מקימי הקבוצה, או בצורה דקדקנית יותר כפי שהגדיר עורך דין יהונתן קלינגר, האם הסכמה להצטרף לקבוצה תוכל להיחשב כהסכמה למשלוח דברי דואר, בכל מקרה?

כך פורסם גם, כי רשת הפייסבוק אפשרה לקבוצה שהציגה עצמה כקבוצה למען החזרת גלעד שליט, לשלוח דברי פרסומת לרכישת מוצרי בריאות ותרופות מפוקפקות, לדעתנו, בניגוד להוראות החוק ובניגוד למדיניות הרצויה במדינת ישראל.

לשון חוק התקשורת
תהליך החקיקה של תיקון 40 לחוק התקשורת החל מספר שנים לפני הקמת הפייסבוק וכניסת הרשתות החברתיות.
יחד עם זאת, לשון החוק נראית כצופת פני עתיד, כאשר הודעה אלקטרונית הוגדרה כבר אז, לא רק כהודעה שנשלחה באמצעות המייל הרגיל, אלא כ"מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט".
ובנוסח המלא של הגדרת ס' 30(א)(א) לעניינו:
"הודעה אלקטרונית" – מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט אל נמען או קבוצה של נמענים, וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת;
המחוקק בהגדרתו כלל "כל מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט", כך שלשון החוק מלמדת על כוונתו של המחוקק לאכוף את חוק התקשורת, גם ברשתות חברתיות בהן ניתן לשלוח מסרי בזק מקודדים המועברים ברשת האינטרנט וניתנים לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת.

פרסומים חברתיים ושלא למטרות רווח
נהלי רשת הפייסבוק שהוגדרה מלכתחילה כרשת חברתית ולא כרשת מסחרית מתיישבים בכפיפה אחת לדעתנו עם החקיקה הישראלית בכל הקשור לעניין הפרטני של משלוח הודעות אפילו פרסומיות, לקידום מטרות חברתיות בעלות חשיבות ציבורית, שאינן מטרות רווח.
החוק הישראלי מאפשר (ואולי אף מעודד), משלוח הודעות שאינן בעלות אופי מסחרי ושכל תכליתן הנן פעילות חברתית וציבורית.
אומנם, בית המשפט המחוזי בתל אביב דן זה שנתיים וטרם הכריע בתביעה שהגיש מר רן כיבודי נגד מפלגת הליכוד על כך שמפלגת הליכוד ניסתה לכאורה לגייס כספים באמצעות דואר אלקטרוני המוני ולציבור נמענים בלתי מבוקר, אך לדעתנו במקרים בהם מבקשת תנועה ללא מטרות רווח לעדכן על פעילותה או לקדם מטרה או פעולה התנדבותית אחרת באמצעות הודעות אלקטרוניות לא ימנע חוק התקשורת הפצת הודעות מסוג זה.
ס' 30(א)(א) לחוק מגדיר "דבר פרסומת" כ– "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת;"
עיון בהתפתחות ניסוח הצעת החוק מלמד שהמחוקק הוציא בהליך החקיקה ובמכוון מהגדרות הפרסומות האסורות, את האיסור על משלוח המסרים המופצים שלא באופן מסחרי, דוגמת מסרים בדבר פעילות ציבורית או חברתית, למשל של עמותות ותאגידים, שהנם לטובת הציבור ולא לתכלית מסחרית.

עידוד מעורבות חברתית להשגת מטרות ציבוריות
עיון בהצעות החוק ובפרוטוקולים של וועדות הכנסת הרלוונטיות מלמד שהמחוקק בדיוניו לקראת חקיקת חוק דואר הזבל (תיקון 40 לעיל) התחבט האם לנקוט בגישה האמריקאית ((opt-out על פיה כל מפרסם רשאי לשלוח הודעות פרסומיות כאוות נפשו ולכל נמען, כל עוד לא ביקש הנמען לחדול מלקבל את הודעותיו, לבין הגישה האירופאית ((opt-in, על פיה נאסר על מפרסם לשלוח הודעות פרסומיות לנמען, כל עוד הנמען לא ביקש קודם לכן ובמפורש לקבלן.
המחוקק הישראלי, בחר אחרי שבחן את השלכותיהן של הגישות השונות בגישת ביניים על פיה מסרים פרסומיים מסחריים יהיו אסורים בישראל ללא קבלת הסכמת הנמען מראש, ואילו מסרים פרסומיים שאינם למטרות רווח או הוצאת כספים, יהיו מותרים ואף יקבלו מעמד ייחודי ומותר, כך שבישראל ניתן (ולדעתנו אף רצוי), להפיץ ולפרסם פעילויות חברתיות וציבוריות, שנועדו לשרת את הציבור ולהביא לחברה טובה יותר, בהתאם לערכי התנועה וככל שמדובר במטרות בלתי מסחריות, לטובת הציבור.

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד המטרידן


בהחלטה שהותרה לפרסום בימים אלו, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) במסגרת תיק הטרדה מאיימת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד (ה"ט 30520-09-10), כי התנהגותו של ערן ורד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד חמישה מבקשים לפחות, שפנו לאור מעשיו של ורד לקבלת צו הגנה מבית המשפט.

בית המשפט ביקר את ההטרדות שביצע ורד בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשים ואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

ההטרדות החוזרות של ערן ורד, כנגד צוות משרד עורכי הדין ובני משפחותיהם החלו, לאור סברתו של ערן ורד, שאין לחסום את תופעת הספאם בפייסבוק למרות דעתם של מומחי משפט ועורכי דין שונים, בהתאם לפרשנות שניתנה לחוק.
,
ורד סירב גם לקבל את העובדה, שעל אף המחלוקת שפרצה בין עורכי דין ומשפטנים לגבי פרשנות חוק דואר הזבל, עדיין ברור שפעולות משרד עורכי הדין, נעשו כדין, אף לדעתו של עורכי הדין של ורד, דוגמת עו"ד יהונתן קלינגר.

חוות דעת טכנולוגית אף לימדה, שמבחינה טכנית, הטענה כאילו עורכי הדין או מי מלקוחותיהם הצטרפו מרצונם לקבוצות האירועים, אינה נכונה מבחינה טכנולוגית והשליטה האם לשלוח הודעות ספאם למשתמשי הפייסבוק או אם להימנע מכך, נמצאת בידיהם של מנהלי האירועים.

ערן ורד, נגדו נתן בית המשפט את צו ההטרדה המאיימת, הסתייע כאמור בעו"ד יהונתן קלינגר שהתעקש בצורה תמוהה, שאין פסול לנקוט במעשים שיש בהם פגיעה בקטינים, עד כדי שסירב לגבולות שנועדו למנוע ניצול לרעה, של חופש הביטוי.

עוד דרש עו"ד קלינגר מהטעמים ששמר עימו, להעדיף הטרדות הפוגעות בבני המשפחות של קציני בית המשפט, על פני פעולות משפטיות חוקיות, שהיה יכול לנקוט לכאורה לשיטתו, על פי דין.

בית המשפט עוד התריע בפני ערן ורד, כי גם פרסומיו שאינם מהווים הטרדה מאיימת אינם בהכרח ראויים והסביר שגם אלו "יכלו להיעשות בדרך אחרת".

בהחלטתו קבע בית המשפט שלטענת ערן ורד בפניו טען ורד, שאין להגדירו עד אותו הרגע במהלך המשפט כעבריין, שכן באותה העת עדיין לא הורשע ורד על פי דין, על ידי בית המשפט.

בשל אופיו המיוחד של הליך צו ההטרדה המאיימת, בית המשפט לא נכנס לדקויות בדיקת אי אמיתות פרסומיו של ערן ורד במקרה הפרטיקולארי שהובא בפניו, אך בכל מקרה יאמר שהרשת חברתית פייסבוק החליטה ממילא להסיר את פרסומיו של ערן ורד ולהזהיר אותו לאור הקבוצה שהקים, כיוון שממילא מעשיו היו פסולים גם לדעתה.

בית המשפט נתן כנגד ערן ורד גם, צו למניעת הטרדה מאיימת שאוסר עליו לפנות אל המבקשים באמצעות המייל והטלפון, וכן קבע שלפחות חלק מפרסומיו מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי.

"לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' באמצעות המייל או הטלפון ממילא לא נועדו עבור ורד, אלא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי